הבעיה היהודית ושלושת פתרונותיה האפשריים

קודם כל, מדוע זו בכלל בעיה – להיות יהודי? ובכן, זו לא בעיה, אם מתעלמים מתקופות קשות לאנשים שהתעקשו להיות יהודים, כשזה לא היה קל ובטוח. לבני עמים רבים היו תקופות שבהן לא היה קל להם לחיות וחייהם לא היו בטוחים. בסופו של דבר, אם מסתכלים על הבעיה היהודית במשקפיים עממיים, אז אין בעיה יהודית מיוחדת. זו אותה הבעיה שיש לכל עם המאבד את עצמאותו וחי תחת ריבונות זרה. בעיה זו נפתרת ברגע שאותו העם זכה מחדש בריבונותו האבודה.

אפשר להסתכל על הבעיה היהודית במשקפיים דתיים. כלומר, הבעיה היהודית היא בעיה, בגלל שמדובר באנשים בעלי דת מיוחדת שאינה ככל הדתות. שוב, את אותו הדבר אפשר לומר על כל דת. כל אחת מיוחדת ושונה משאר הדתות. גם אם הדת המוסלמית, למשל, יותר קרובה ליהדות ברוחה המונותאיסטית מהדת ההינדית, היא לא זהה לה. הדת היהודית מיוחדת כשאר הדתות: היא דומה לקצתן ושונה מאחרות, אבל לא זהה לאף אחת מהן.

הבעיה היהודית היא בעיה משתי בחינות: האחת עממית, שאלת הריבונות של עם על שטח אדמה שהוא רואה אותו כשלו. השניה דתית, שאלת האמונות המקובלות על בן הדת המסוימת המבדילות אותו מבן הדת האחרת.

לבעיה העממית ישנם שני פתרונות שונים:

1. ויתור. בן לעם שזמן רב לא טעם את טעם העצמאות הריבונית על שטח אדמתו (כפי שהוא מזהה אותו) יכול להחליט, שנמאס לו ושהוא מוותר על כל עצמאות מיוחדת. הוא מוותר על שטח הארץ שהיה פעם שייך לעם שלו ולא מוכן להתיחס אליו באופן מיוחד כלשהו.
2. כוח. הניסיון להשיג עצמאות מחדש. ניסיון כזה לא חייב להיות כוחני, אבל ברוב מוחלט של המקרים הוא כזה. עצמאות שהושגה צריך להחזיק, כדי שלא תאבד. ברוב המקרים שמירה על העצמאות כרוכה במעשים כוחניים לא מעטים.

לבעיה הדתית יש פיתרון אחד בלבד והוא להמיר את הדת. אדם שרואה בדת של הוריו בעיה ימיר אותה בדת אחרת או שיפסיק להחזיק בדת כלשהי. כמובן, לא תמיד אדם יכול לחיות חיים חסרי דת במקום ובזמן שבו הוא חי, לכן לפעמים האפשרות של ויתור על הדת לגמרי לא אפשרית, לפחות לא כלפי חוץ.

לסיכום, שלושה פתרונות עומדים בפני אדם שרואה ביהדות בעיה:

• אם הדת היהודית בעייתית בעיניו, הוא יכול לזנוח אותה. אנשים רבים במהלך הזמנים בחרו בדרך הזו.
• אם הלאום היהודי בעייתי בעיניו, הוא יכול לבחור באחת משלוש דרכים:

1. לקבל על עצמו עצמאות של מדינה זרה ולהפסיק להיות בלאום שלו יהודי. כיום יש מדינות רבות שמוכנות להעניק ליהודים לשעבר הזדמנויות כאלה.
2. לקבל על עצמו את אזרחות המדינה היהודית בארץ ישראל. אפשרות זו מתפצלת לשתי אפשרויות שונות:
   • הוא יכול להחליט, שאין לו שום בעיה עם עצמאות יהודית ולכן הוא חייב לשלול עצמאות מלאה מכל מי שאינו יהודי. הוא יכול, מעשית, לאפשר לאחרים לחיות באותם תנאים שהוא חי בהם. מכוח היותה של עצמאותו יהודית, אפשרות זו תמיד תהיה תלויה בטוב ליבו של האזרח היהודי המלא. שאר האזרחים של מדינתו אינם אזרחים מלאים, גם אם הזכויות והחובות שלהם כולן זהות לשלו.
   • הוא יכול להחליט, שיש לו בעיה עם עצמאות יהודית ולכן הוא חייב לשלול עצמאות מיוחדת לכל מי שהוא יהודי. הוא בעצם חייב יהיה להקים מדינה מסוג המדינות שהוזכרו בפיתרון מספר 1. ההבדל היחיד שבין מדינתו למדינות אלה יהיה השטח: זו תקום בשטח ארץ ישראל והאחרות ישבו במקומן שלהן.

מדינת ישראל שקמה ב-48' היא זו שמפורטת באפשרות הראשונה של פיתרון 2 לבעיה היהודית העממית. זוהי המשמעות היחידה המלאה של הביטוי שעליו מדינה זו לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן: "מדינה יהודית-דמוקרטית". האפשרות השניה של פיתרון 2 נקראת, כמובן, מדינה סתם כך, כלומר מדינת כל אזרחיה. מדינת ישראל לא קמה, כדי לפתור את בעיה דתית כלשהי שיש לאדם פרטי עם הדת היהודית. אדם כזה יכול לבחור לחיות במדינת ישראל והוא יכול לבחור לחיות במדינה אחרת.

מדינת ישראל אכן מעניקה בפועל הטבות אזרחיות שונות למי שאינו יהודי. אולם הטבות אלה, שנדירים המקרים שבהם הן ניתנות במלואן ובלב חפץ, יהיו לעד תלויות בטוב ליבו של שלטון יהודי היכול בכל רגע נתון ליטול אותן חזרה.

למען האמת, הפיתרון המלא והאמיתי היחיד ליהדות יהיה ביטולה של זו מבחינה דתית או לאומית או שתיהן יחד. כל עוד אדם בוחר להישאר יהודי, הוא יהיה נתון בסבך הבעיה היהודית כל עוד הוא יראה בבחירתו בעיה.

תוספת (27.09.10):

דוגמא נפלאה לאמור בפוסט אפשר למצוא בפוסט הזה של יוסי גורביץ ובדיון שהתפתח בתגובות לו.

 

בעקבות הצפיה ב-"עליסה בארץ הפלאות" של טים ברטון (2010)

1.   על שתי פניו של ההיגיון:

• פן אחד לו והוא הנכבד יותר הוא הפן של הנחות היסוד. אילו הן ומה יחסן למציאות שנקלטת בחושים?
• הפן השני והוא הנכבד פחות הוא הפן של הסקת המסקנות. כלומר, אם חושבים על ההיגיון כעל דרך, אפשר לראות את היציאה לדרך כהנחות יסוד ואת ההליכה בדרך כהסקת המסקנות.
• מכאן הנטיה הנפוצה כל-כך והאנושית כל-כך לראות כלא הגיונית כל מסקנה שלא מתיישבת עם המסקנה שלך, גם אם דרך הסקת המסקנות הייתה נכונה גם במקרה שלך וגם במקרה של הזולת. פשוט, הנחות היסוד שלך ושל הזולת היו שונות. מקרים כאלה של חוסר הסכמה אי אפשר לפתור ללא פיתרון, כלומר שינוי, בתפיסת המציאות של אחד משני הצדדים או בהנחות היסוד מהן הוא יוצא להסיק את מסקנותיו. כאמור, הנחות היסוד נעלות יותר על הסקת המסקנות כי השינוי שלהן הוא קשה הרבה יותר. בגלל שמדובר למעשה בתפיסת המציאות, בתחום הנחות היסוד הרבה יותר קשה לדבר במונחים של נכון ולא נכון. הנחות היסוד הן תיאוריות באופין.
• מסיבה זו העיסוק הנוקדני של מומחי הלוגיקה שבא לידי ביטוי כה מושלם בלוגיקה הפורמלית הוא העיסוק שנתפס בעיני הפילוסופים כעיסוק נחות ביותר. למעשה, הלוגיקה נחשבת אצל הפילוסופים ככלי לפילוסופיה ולא כפילוסופיה או העיסוק הפילוסופי עצמו. אלה האחרונים נותנים את כל תשומת ליבם והכבוד שלהם להנחות היסוד השונות והמסקנות הנגזרות מהן, נכונות או לא. לכן אפלטון מציג את השיחה שלו שנקראת "פרמנידס" כמעין הקדמה לפילוסופיה. זהו הדיאלוג האחרון שלו שבו מופיע סוקרטס הצעיר והוא מבהיר שמדובר בסוקרטס מבוגר יותר מההוא שהשתתף כמאזין בדיאלוג "תאיטיטוס" וכמשוחח בדיאלוג "המדינאי". לאחר מכן מדובר בסוקרטס המבוגר, סוקרטס הפילוסוף ולא סוקרטס תלמיד הפילוסופיה.
• כאשר עליסה אומרת בסרט שהיא מאמינה בשישה דברים בלתי אפשריים (impossible) היא מתכוונת לשישה דברים בתחום הראשון ולא השני. חיות מדברות או מאכלים ומשקאות שמשנים את הגוף במהירות רבה הם דברים לא מקובלים בתפיסת המציאות בעולם החוץ-מחילתי, העולם שמעל בניגוד ל-underworld. המרמורים של השפן לבוש המקטורן לגבי התנהגות החיות בעולם האחר מדגימה זאת באופן מושלם: הם עושים את כל מה שהחיות שבעולם שמתחת עושות, רק אחרת, באופן מאוד לא תרבותי.
• אני לא זוכר מילולית את הספר, אבל התחושה שלי לאורך הסרט הייתה  שטים ברטון החליף את האי-גיון של לואיס קרול בלא אפשרי. לואיס קרול יצר עולם לא אפשרי אבל לא התעכב עליו עם אליס, אלא טרח להדגיש את האי-גיון השולט בו כמו שהוא לא יכול לשלוט בעולם האפשרי. טים ברטון לא עסק באי-גיון, אלא בדמיון: פיתוח, שחרור והפעלה.

2.   על הדמיון:

• הפילוסופים הקלאסים כולם הציבו את הכוח המדמה בנפש האנושית. כולם גם הסכימו ביניהם שהכוח המדמה מבוסס על הכוח החש. כלומר, מושאי הדימיון תלויים בתפיסת החושים ואין להם קיום בלעדיהם. גם הזיכרון שייך למעמד הזה והוא אח תאום לדימיון. אי אפשר לזכור דבר מה שלא קרה, כלומר משהו שלא היה פעם רושם של החושים ותגובה על רושם שכזה. למשל, אפשר לזכור פרח מסוים ואפשר גם שלא לזכור את הפרח, אבל לזכור את תחושת היפעה שמראהו עורר. בשני המקרים ללא תחושת הפרח אין אפשרות לדבר על זיכרון. אותו הדבר נכון גם לגבי מושאי הלימוד, למשל. אתה יכול להיזכר בדרך מסוימת של פתרון משואה, אם ראית אותה או שמעת אותה קודם לכן. אם אתה פותר משואה בדרך חדשה לך, אתה לא נזכר.
• אותו הדבר אפשר לומר על תורת ההיזכרות של אפלטון. קודם כל, תורה זו מוצגת בנסיבות מפוקפקות, כלומר נסיבות שיש כל סיבה שבעולם לפקפק בגללן ברצינות שבהצגת התורה הזאת. פעם אחת היא מוצגת לסימיאס הדובר הנחות יותר עם סוקרטס הדיאלוג פידון ופעם שניה היא מוצגת למנון, דובר עצלן וחסר עניין, תלמידם של הסופיסטים. סימיאס העלה את עניין התורה הזו כהוכחה לקיום הנשמה לפני הלידה. סוקרטס לוקח את הדיון לידיו, רק כדי לקבוע בסופו את קיומן של אידיאות מסוימות בנפש לפני הלידה או ברגע הלידה עצמו. במנון מוצג תהליך "היזכרות" של עבד. תהליך כזה מראה לפנינו, בעצם, את היכולת של כל אדם ולו הפשוט ביותר להבחין במושאי הלוגיקה: מסקנות, הנחות והסתירה שביניהן. לכל היותר, סוקרטס מראה בקטע זה של הדיאלוג את היתכנותו של ההיגיון הפשוט (common sense) אצל כל אדם.

3.   פיתוח הדימיון ושיחרורו מכל כבלים של מסורת הם עיקרון חשוב מאוד וראשון בחינוכו של הסוחר המושלם. שיחרור מכבלי המסורת הם עיקרון מפריע בחינוכו של הכוהן, למשל, או אפילו של האריסטוקרט. לעומת זאת, מהפכנות חשיבתית והליכה במשעולים שלא הלכו בהם בעבר הן תכונות חשובות של הסוחר המצליח. הסוחר צריך לחדש תמיד ולחשוב תמיד קדימה, לא אחורה, מבחינת צורכי השוק והדרכים הטובות ביותר לספקו. למעשה, בניגוד לענייני הרוח שבהם שמרנות היא עיקרון מנחה, בכל הקשור לענייני הגוף – המודרניות היא העיקרון המנחה. לא לחינם סיכם טים ברטון את הסרט שלו בעליסה שעל הספינה המפליגה אל הלא נודע. עליסה מגיחה מהמאורה בוגרת יותר, מנוסה יותר, אפילו מחונכת יותר בדרכי הסוחר הממולח. עובדה, היא מציעה לפתוח את השוק הסיני, לסחור עם סין וכמובן, מה שנגזר מזה: להביא סחורות חדשות לסין ומסין לאנגליה ומה שנגזר מכל זה: להרוויח יותר כסף מאחרים.

 

דברים מהזיכרון על הפרק השלישי

• בפרק השלישי אלעאמרי פורס מעין סקירה קצרה על ההיסטוריה של הפילוסופיה.
• הוא מתחיל מהראשון שנקרא "חכם" – לוקמאן. הוא מחקה את דרך הצגת ההיסטוריה של הפילוסופיה של דיוגנס לארטיוס. כמובן, הוא לא העתיק מדיוגנס ורוב הסיכויים שהוא לא קרא אותו. למשל, סדר הצגת האנשים שלו שונה מאוד מזה של דיוגנס.
• הפילוסוף הראשון, אמפדוקלס, מוצג באור שונה מלוקמאן. מה שונה בין לוקמאן לאמפדוקלס? ובכן, דבר אחד קטנטן (אותו הדבר ששונה בין שבעת החכמים שדיוגנס לארטיוס מציג בתחילת ספרו לשאר הפילוסופים). הפילוסופים אינם חכמים. הם שואפים לחכמה בדיוק בגלל שלדעתם הם עדיין לא מחזיקים בה. הפילוסוף הוא השואף לחכמה הנמצא במעין דרגת ביניים בין החכם להדיוט. מעניין לציין, שלדעת ההיסטוריונים האלה, הטענה של האנשים לגבי היותם חכמים קדמה בזמן לטענה של האנשים לגבי היותם לא חכמים.
• אמפדוקלס למד מלוקמאן שחי באזור אלשאם (שם כולל לאזורי סוריה וארץ ישראל ולבנון). לוקמאן חי, לדברי אלעאמרי, בתקופתו של דוד המלך. האם הכוונה לאחיתופל המקראי? בקוראן מדובר בדמות מיתית שאין עליה מידע מעבר להיותו חכם. שם גם אפשר למצוא עצות שלוקמאן החכם מייעץ לבנו.
• לאחר שאמפדוקלס חוזר ליוון הוא מפתח תורה משל עצמו, שבה הוא סוטה מתורת לוקמאן אותה למד, במיוחד בגלל שאפשר להבין מפשוטה שהעולם הבא לא קיים.
• בזאת מסתיימת שרשרת מסירה אחת. אחרי אמפדוקלס, אלעאמרי מספר קצת על פיתגורס. פיתגורס היווני למד חוכמה במצרים. כזכור, מוצא המדעים הוא כזה: סוריה – מדעי הטבע והרפואה, מצרים – מדעי ההנדסה. אבל, אלעאמרי כבר סיפר בפרק ההיסטוריה שלו אודות קבוצת העברים שירדו למצרים בזמן מסע נבכודנצר לארץ ישראל. פיתגורס למד מהמצרים את שלמד מהמצרים ולמד מהעברים את מדעי הדת. הדת העברית וגם הדת המצרית, כך משתמע, הן דתות שמקורן בנבואה. כי הנבואה שורה, לדברי אלעאמרי, מתחת לקן הרוחב המתאים, באזור שמעליו עוברים כוכבי הלכת. לאחר שחזר ליוון, פיתגורס פיתח את מדעי המוזיקה בכוחות עצמו. הוא פיתח אותם ממה שלמד במצרים. האם מדעי המוזיקה של פיתגורס הם פיתוח אפשרי של הנדסה ונבואה?
• סוקרטס היה תלמיד של פיתגורס. הוא ניסה להטיף לדת מונותאיסטית ביוון הפוליתאיסטית ולכן הוצא להורג בשתיית רעל. מי שהחליט על ההוצאה להורג היה המלך, שנאלץ בלחץ ההמון והאצולה היוונית לקבל את ההחלטה הזאת.
• אפלטון, כמו סוקרטס, היה תלמידו של פיתגורס. בימיו פשתה מגפה ביוון והיוונים פנו לנביא מבני ישראל לעזרה. אגב, הסיבה בגללה אזור סוריה הוא זה שבו התפתח מדע הטבע והרפואה היא תפוצת המגפות הרבות בו. הנביא ענה להם את תשובה האל: עליכם לרבע את המזבח ולהקריב לי עליו קורבנות. היוונים הוסיפו על המזבח מזבח נוסף והקריבו קורבנות, אולם המגפה רק התגברה. הפעם הם פנו לאפלטון, שסנט בהם על הזנחתם את לימוד המדעים המתמטיים. הוא הסביר להם כיצד עליהם לרבע את המזבח ולאחר שהיוונים ביצעו את הנחיותיו, המגפה פסקה.
• אריסטו היה תלמיד של אפלטון. בזמנו מיגר אלכסנדר מוקדון את עבודת האלילים ביוון. אפלטון נהג לכנות את אריסטו שכל בשל חריפות התפיסה שלו. אריסטו עצמו אמר לתלמידיו, שאין הם יודעים דבר באמת, עד שלא למדו להכיר את האל. על עצמו נהג לומר, שבהיותו צמא, הוא ביקש להרוות את צמאונו. אולם לאחר שלמד להכיר את האל, הוא רווה מבלי לשתות.
• לאחר מכן האנשים למדו לזהות, כנראה, אדם חכם מאדם לא חכם. מעולם לא נקרא אדם חכם לאחרי חמשת הפילוסופים האלה וכל מי שניסה ליטול על עצמו את הכינוי הזה זכה לבוז ולעג. אלעאמרי מספר על שני מקרים כאלה: האחד יווני – גלנוס. השני מוסלמי – אבו בכר אלראזי.

אני מתבייש להודות, שאיבדתי את הספר של רוסון לא מזמן ברחוב אגריפס. הנחתי אותו על המדרכה וכשנכנסתי למכונית של קרוב משפחה, שכחתי לקחת אותו איתי. אני מחכה עכשיו לעותק חדש, שיגיע מאמזון. הנקודות הנ"ל נכתבו מהזיכרון. בקבוצת הקריאה אנחנו הגענו לתחילת הפרק השמיני. לאחר שהספר יגיע, אני מבטיח לגבות נקודות אלה בציטוטים נבחרים ולתקן טעויות, שלבטח נגרמו בגלל זיכרון לקוי.

 

נקודות לסיכום הפרק השני – פילוסופיה, היסטוריה ומה שביניהן

• הפילוסוף הוא מי שעוסק בשאלות מטאפיסיות תוך שימוש במתודולוגיות מתמטיות, פיסיקליות ולוגיות.
• השלמתו ההכרחית של הפילוסוף הוא הסופר. סופר הוא המומחה בכתיבה תוך שהוא מרצף את המילים בהתאם לידיעותיו בשפה, בדקדוק ובתורת המשקל.
• הפילוסוף לא פועל בחלל הריק מבחינה חברתית. לכן עליו להבין היטב את המדעים החברתיים.
• המדעים כולם מחולקים לחלק שמעי וחלק עיוני. החלק העיוני, בניגוד לתרגום של רוסון, איננו החלק התיאורטי, אלא החלק הניתן לעיון ומסתמך על הנתון לאדם החוקר. החלק השמעי בניגוד אליו מסתמך על הנמסר לאדם החוקר ומסתמך, מן הסתם, על מה שהיה נתון לעיון החיים בעבר ונמסר מהם מפה לאוזן או מיד לעין – אין זה משנה.
• המדעים כולם כוללים בתוכם, כמובן, את מדעי הדת. יש להפריד בין התיאורטי למעשי שאינם מקבילים לדיון של אלעאמרי בשמעי לעומת עיוני. המעשי כמעט ואיננו ניתן לעיון, אלא פשוט למעשה. כך גם בדת: המעשה הוא המעשה ואילו החלק התיאורטי בדת מתחלק לשמעי, כלומר מסורתי, ועיוני, כלומר תיאולוגי.
• לדוגמה אפשר לקחת את הציווי היהודי האוסר עבודה בימי שבת וחג. זהו החלק המעשי. אבל ההבנה מהי עבודה, הבנה המשתנה מטבע הדברים לאורך הדורות והשנים היא הבנה עיונית. האחראי על פירוש המצוות צריך לעיין במעשים הנוכחים בזמן שלו ולהחליט איזה מהם אפשר לסווג כעבודה ואיזה לא.המעשים המוגדרים כעבודה בזמנו שלו נכללים באיסור גם אם לא היו קיימים בזמן ציווי האיסור בעבר.
• המדעים השמעיים נגועים מטבע הדברים באינטרסים פוליטיים, תיקונים בדיעבד, אינטרסים חברתיים, אינטרסים דתיים ואינטרסים גזעיים. אלה הם המקורות לחילוקי הדעות הקיימים במדעים אלה ובמה שנמסר מהם. למשל, אלעאמרי עצמו מעדיף את המסורת הנוצרית לגבי תאריכי העולם בגלל שהם מציבים את נבואתו של מחמד בסוף עידן, הזמן המועדף על האנשים לבואו של משיח.
• המדעים העיוניים נשענים על יכולתו האישית של האדם המעיין. מטבע הדברים, גם מדעים אלה נגועים בחילוקי דעות בדיוק בגלל ההבדל שבין היכולות של בני-האדם וגם בגלל שהם נשענים בחלקם על הנמסר מהחוקרים שחיו בעבר.
• אלו הם חילוקי הדעות שעל הפילוסוף להכריע ביניהם כשהוא מעיין בעיקרי המדעים השונים, בין אם היסטוריה או דת או טבע, אין זה משנה. לא בין כל חילוקי הדעות ניתן להכריע. למשל, אלעאמרי נאלץ לקבל על עצמו את גיל העולם הזה על-פי הנביא מחמד, בגלל שהוא לא הצליח להכריע בין הדיווחים הסותרים בעניין הזה.
• המדעים בכללם שייכים לסוג הדברים שיש בהם הכרח. ובגלל שמוכרחים להשתמש במדעים הם שימושיים ובעלי תועלת לא מבוטלת לאדם. למשל, ההכרח הכריח את המצרים לפתח את ההנדסה ואת הבבלים לפתח את האסטרונומיה. שני מדעים אלה משתמשים בתורם במתמטיקה וכך זו התפתחה בכל מקום בעולם במידה זו או אחרת.
• דוגמא נפלאה לאינטרסים דתיים במדעים שמעיים היא החלוקה הגיאוגרפית של העולם. זו המוסלמית מציבה שישה עמים בקצוות העולם המיושב המוכר ואת הערבים והפרסים במרכז העולם, כלומר באקלים הממוזג. החלק העיוני שבגיאוגרפיה אצל אלעאמרי בספר הזה קטן: העמים הדרומיים כהים ואילו הצפוניים בהירים ולזה הסיבה היא זווית קרינת השמש.
• המטרה של לימודי הפילוסוף במדעים השונים איננה מטרת המדעים עצמם. כלומר, הוא לא לומד את מדעי הטבע כדי להתמחות בהם, אלא כדי להבין את עקרונותיהם וליישם אותם בתחום הלימוד המיוחד שלו. מהו תחום זה? אלעאמרי ייחד אותו בשני הפרקים הבאים. בסוף הפרק השני הוא מעדיף לומר בחריפות ובדחיפות לגור הפילוסופים לפנות אליו. הוא משתמש לשם כך באמירה מיסטית: אינך יודע את יום מותך.
• כלומר, אינך יודע, גור הפילוסופים, כמה זמן נשאר לך לעסוק בחשוב ביותר האפשרי לאדם. במקום להפנות שתי עיניים החוצה, השאר עין שמאל פקוחה לחוץ ואילו את עין ימין הפנה לפנימך.

 

סיכום ההבדל בין המדעים השמעיים למדעים העיוניים – הויכוח אודות גיל כדור הארץ

واذا تحقق هذا فنقول ان عمر الدنيا قد اختلف فيه فان المسلمين والصابئين والنصارى واليهود مجمعون على ان عمرها سبعة الاف سنة على عدد الكواكب السيارة. وزعم المجوس ان عمرها اثني عشر الف سنة على عدد البروج. وقالت الهند ان عمرعا اربعة [الاف] الف الف وثلثمائة الف الف وعشرون الف [الف] سنة وهو عندهم مدة حركات الكواكب [و]الاوجات والجوزهرات من اول نقطة من الحمل الى ان تعود اليها مرة اخرى.

وقد قال الله في محكم كتابه {تعرج الملائكة والروح اليه في يوم يكون مقداره حمسين الف سنة} وقد ذكرنا معناه في كتابنا الملقب بالافصاح والايضاح. وقد روي عن النبي صلعم ان عمر الدنيا سبعة الاف سنة. واصدق هذه الاقاويل قول الله عز وجل {وما يدريك لعل الساعة تكون قريبا}.

Having established this, we now go on to say that there has been disagreements about the total lifespan of the world. Muslims, Sabians, Christians and Jews all agree that it is seven thousand years, in accordance with the number of the planets. The Magians have asserted that it is twelve thousand years, in accordance with the numbewr of signs of the zodiac. And the Indians have said that it is 4,320,000[,000] years; according to them, this is the period of the motions of the planets, the apogees, and the nodes, from the first point of Aries until they (all) return to it (simultaneously) again.

Gos has said in the unambiguous part of His Book, “The angels and the spirits ascend to Him in a day whereof the span is fifty thousand years”. We have given the meaning of this in our book called Clarification and Elucidation. And according to Tradition, the Prophet said that the lifespan of the world is seven thousand years. But the truest of (all) these statements is the statement of God, “And what can convey the knowledge unto you? It may be that the Hour is nigh”.

לאחר שהדבר ההוא התאמת, אנחנו אומרים: ישנם חילוקי דעות לגבי גיל העולם הזה. המוסלמים, כת הצאביה, הנוצרים והיהודים מסכימים זה עם זה שגילו שבעת אלפים שנה כמספר כוכבי הלכת. המאגים טוענים שגילו שנים-עשר אלף שנים כמספר המזלות. ההודים אומרים שגילו 4 מיליארד, שלוש-מאות ועשרים מיליון שנה. זהו זמן תנועתם של הכוכבים, האפסידים ונקודות ההקפה מתחילת מזל גדי ועד החזרה אליה פעם נוספת.

ואללה אמר בחלק המצוות של ספרו: המלאכים והרוח מרקיעים אליו במשך יום השקול כנגד חמישים אלף שנה. ואנחנו פירשנו את הפסוק הזה בספרנו "ההבהרה והבאור". נמסר מפי הנביא (תפילות אללה עליו) שגיל העולם הזה הוא שבעת אלפים שנה. ואילו האמירה הנכונה ביותר לגבי העניינים האלה היא אמירת אללה יתעלה: ומי יודע, אולי שעת הדין קרבה ובאה.

מתוך:

ابو الحسن محمد بن يوسف العامري, كتاب الامد على الابد, الفصل الثاني.

Everett K. Rowson, A Muslim Philosopher on the Soul and Its Fate, p. 69.

התרגום לעברית הוא שלי.

 

ההכרח – אבי ההמצאה

واما بابل فمنه ابتداء علم النجوم وذلك قبل زمان ابراهيم (علم). وسببه انهم كانوا مقبلين على صناعتي الفلاحة والملاحة ولن يستغنى فيهما عن احكام النجوم. واما مصر فمنه ابتداء علم الهندسة وسببه ان مد النيل كان يكسح مزارعهم في كل سنة فيحتاجون الى المساحة في قسمتها. واما الشام فمنه ابتداء علم الطبائع وسببه ان الوباء في نواحيه كان يكثر ويعم فيضطرون الى الاستعانة بالقوى الطبيعية.

واما اهل يونان فقد كانوا عبادا الا الاوحد فالاوحد ممن كان يختلف الى انبياء بني اسرائيل. واما الصين والترك وخراسان فلم يخرج منها نبي قط وذكر اصحاب الاحكام ان سببه زيادة عرضها على ثلاثة وثلاثين درجة فان العرض اذا زاد على هذا القدر لم يمر على سمت ذلك الموضع شيء من الكواكب السريعة السير.

Babylonia is where the science of astronomy began, before the time of Abraham. The reason for this is that the Babylonians applied themselves to the arts of agriculture and navigation, in which one cannot do without (a knowledge of) the judgments of the stars. And Egypt is where the science of geometry began. The reason for this is that, when the Nile rose every year it would inundate their fields, and in order to divide them up (again) they neede to know how to measure the land. And Syria is where the science of medicine began. The reason for this is that the plague was frequent and widespread throughout Syria, and they were compelled to make use of natural powers.

The people of (ancient) Greece were (idol) worshipers, except for a few individuals who used to visit the Israelite prophets. As for China, (the land of) the Turks, and Khurasan, no prophet ever emerged from them. According to the astrologers. The reason for this is that their latitudes are greater than thirty-three degrees; for none of the planets pass through the zenith of a place whose latitude is greater than this amount.

תחילת מדע הכוכבים בבבל, לפני זמנו של אברהם (ע"ה). כל זאת בגלל עיסוקם במלאכות החקלאות והספנות – אי אפשר להצליח בהן ללא ידיעת הכוכבים. ואילו תחילת מדע ההנדסה במצרים. וזאת מכיוון שגאות הנילוס הייתה הורסת את שדותיהם כל שנה והם נזקקו למדידת הקרקעות בחלוקתם השנתית. תחילת מדע הטבע בסוריה. וזאת בגלל תפוצתן הרבה של המגפות באזור זה עד שתושביו הצטרכו להיעזר בכוחות הטבעיים.

אנשי יוון היו עובדי אלילים מלבד בודדים שבבודדים מבין אלה שנהגו לבקר בקביעות אצל נביאי בני ישראל. מאזור סין, התורכים וח'ראסאן לא יצא נביא מעולם. אנשי מדעי הכוכבים אמרו שסיבת הדבר נעוצה בהיות אזורים אלה מעל לקו אורך של שלושים ושלוש מעלות וכוכבי הלכת לא עוברים מעל לקו אורך זה.

מתוך:

ابو الحسن محمد بن يوسف العامري, كتاب الامد على الابد, الفصل الثاني.

Everett K. Rowson, A Muslim Philosopher on the Soul and Its Fate, p. 69.

התרגום לעברית הוא שלי.

 

עיוני מול שמעי / מדע מול מסורת

• אלעאמרי מסיים את הדיווח הראשוני שלו על התאריכים בתורה. הוא מציין שם את הדברים הבאים:

1. התאריכים השונים של שלוש דתות המקבלות פחות או יותר את אותם הכתבים (הנוצרים מקבלים את התורה כברית ישנה ומוסיפים עליה את הברית החדשה).
2. ההבדלים שבין התאריכים השונים המדווחים.
3. הסיבות להבדלים אלה.

• לאחר מכן הוא עובר לדבר על קבוצת אנשים אחרת, שונה לחלוטין מהקבוצה הראשונה.
• המדעים העולים עתה לדיון הם המדעים העיוניים. הדיווחים המבוססים על התורה הם דיווחים שמעיים, כלומר מדובר במסורות שנמסרו מדור לדור עד שהועלו על הכתב. כאשר הן הועלו על הכתב הן היו כבר מקודשות בשם המסירה.
• המדעים העיוניים כשמם מבוססים על הנראה לעין. זוהי הפעם הראשונה שהסבר כלשהו לתאריך כלשהו מופיע – המבול החל כאשר הכוכבים בשמים היו מסודרים באופן מסוים.
• קודם לכן, אלעאמרי הדגיש שבין הנושאים השמעיים לנושאים העיוניים יש הבדלים וניגודים. אי אפשר היה להבין ממנו לחלוטין, האם הכוונה להבדלים בדרך הטיפול בנושא או במושאים של המדעים האלה בכלל.
• מסתבר, שהמושאים זהים עד כה. שני המדעים שואפים להגיע להבנה של תאריכי הארועים ויחסם לתאריך הנוכחי. מתי קרה דבר מה וכמה זמן עבר מאז ועד עתה. כנראה דרכי התשובה לשאלות אלה שונות בין מדע למדע.

פגישה נוספת של קבוצת הקריאה בספר הזה של אלעאמרי תיערך ביום רביעי הזה בשעה 20:00 בגלריה של חנות הספרים "הולצר ספרים", רח' יפו 91 פינת רח' ברוכוף, ירושלים. בפגישות אלה אנחנו מנסים לעבור הרבה יותה בנוחות ובהרחבה ובניחותא על הכתוב בספר זה ולשאול את עצמנו את כל השאלות המולעלות בפוסטים האלה ועוד אחרות. ככל העולה על רוחנו.

כולם מוזמנים!

 

ומה אומר האסטרונום המוסלמי בנושא?

فهذه هي مجامع اخبار التوراة على اختلافها في المدد والاعمار واما ابو معشر المنجم فانه وضع زيجه على تاريخ الطوفان وزعم ان ابتداءه كان يوم الخميس في الوقت الذي اجتمعت فيه الكواكب السبعة في اخر الحوت وانه قد مضى نصف سني العالم وهو مائة الف وثمانون الف سنة. فان سني العالم عنده ثلثمائة وستون الف سنة وزعم ان بينه وبين اول سنة الهجرة ثلثة الف وسبعون وخمسة وعشرون سنة فارسية.

وروي عن بعض اصحاب السير ان بين ابتداء خلق ادم وبين ليلة الجمعة التي كان فيها ابتداء الطوفان الفان ومائتان وست وعشرون سنة وشهر وعشرون يوما واربع ساعات الا ان هذا الرجل كان متعسفا في تصنيفاته غير مثبت فيما يتكلم به.

This, then, is a summary of the accounts of the Torah, with their disagreement on the periods and generations. As for Abu Ma’shar the astronomer, he based his almanac on the era of the Flood. He asserts that the Flood began on a Thursday at the time when the seven planets were in conjuction at the end of Pisces, and that half the years of the world – namely, 180,000 – had passed; for, according to him, the years of the world are equal to 360,000. And he asserted that between the Flood and the first year of the Hijra were 3725 Persian years.

It is reported on the authority of one of the annalists that between the beginning of the creation of Adam, and the Thursday night on which the Flood began were 2226 years, 1 month, 2[3] days, and 4 hours – but this man wrote his compositions arbitrarily, without proving what he talked about.

זהו סיכום מסורות התורה על גרסאותיהם השונות לגבי השנים והדורות. האסטרונום אבו מעשר ביסס את הלוח האסטרונומי שלו על תאריך המבול. הוא טען שהוא החל ביום חמישי, בזמן שבו נפגשו שבעת הכוכבים בסוף מזל דגים ושעברו מאז חצי שנות העולם, כלומר 180 אלף שנה. גיל העולם, לטענתו, הוא 360 אלף שנה. כמו כן הוא טען שבין המבול לשנה הראשונה של ההג'רה עברו 3725 שנים פרסיות.

אחד מאנשי הביוגרפיות טען שבין תחילת בריאת האדם לבין ליל יום השישי שבו החל המבול עברו 2226 שנים, חודש אחד, עשרים ימים וארבע שעות. אבל אדם זה כתב את חיבוריו בפזיזות מבלי לבסס את דבריו.

מתוך:

ابو الحسن محمد بن يوسف العامري, كتاب الامد على الابد, الفصل الثاني.

Everett K. Rowson, A Muslim Philosopher on the Soul and Its Fate, pp. 65-67.

התרגום לעברית הוא שלי.

 

גירסאות שונות לתאריכי אדם הראשון, המבול וכו'

ويقال ان الانبياء من بني اسرائيل كانوا بشروا بولادة المسيح من العذراء البتول في اخر الزمان فلسبب انكارهكم لنبوته نقصوا من مدد الاعمار ليوقعوا ولادته في الالف الرابع الذي هو بعيد من اخر الزمان اعني الذي نطق به التوراة وهو الف سنة. فاما ما وجد في التوراة المنقول فان ولادته في الالف السادس وذلك قريب من اخر الزمان.

فان الخبر الذي هو اولى ان يؤخذ به ما انبأ به التوراة الذي ترجمه اثنان وسبعون حبرا من الاحبار وهو بان من مجيء الطوفان الى ولادة موسى (علم) الف وخمسمائة سنة وست سنين ومن ولادة موسى (علم) الى تاريخ بخت نصر الف وثمان وتسعون سنة ومن ولادة موسى الى ولادة عيسى (علم) الف وثمانمائة وسبعة وثلثون سنة ومن ولادة المسيح الى اول سنة الهجرة ستمائة وتسعة وعشرون سنة. فيحتمع ما بين ادم الى اول سنة الهجرة ستة الف سنة ومائتان وخمس عشرة سنة فارسية.

فاما عند كافة احبار اليهود فان ما بين ادم الى خروج موسى من مصر الى بحر القلزم ليعبر بهم بني اسرائيل ويدخل بهم برية فلسطين الفا سنة واربعمائة وثمان واربعون سنة مكبوسة ومن وقت خروجه من مصر الى اول تاريخ الاسكندر الف سنة وما بين تاريخ الاسكندر الى اول سنة الهجرة تسعمائة واثنان وثلثون سنة ومائتان وتسعة وثمانون يوما. فيكون ما بين ادم الى اول سنة الهجرة عند اليهود اربعة الاف وثلثمائة وثمنون سنة ومائتان وتسعة وقمنون يوما.

Now it is said that the prophets of the Israelites had given good tidings that the Messiah would be born of the Virgin at the end of time. But then, because they denied the prophethood of (Jesus), (the Jews) reduced the lengths of the lives (of the patriarchs), in order to put his birth in the fourth millenium, which is far from the end of time – which, according to what the Torah says, will be after seven thousand years. But according to what we find  in the translated Torah, his birth falls in the sixth millenium, which is near the end of time.

So the account which is most deserving of acceptance is the one reported in the Torah which was translated by seventy two Jewish rabbis. It says that the number of years from the advent of the Flood until the birth of Moses was 1506, from the birth of Moses until the era of Bukhtanassar 1098, and from the era of Bukhtanassar until the beginning of the era of Alexander 436. Also, the number of years from the birth of Moses until the birth of Jesus was 1837, and from the birth of the Messiah until the first year of the Hijra 629. So the time between Adam and the first year of the Hijra adds up to 6215 Persian years.

But according to all the Jewish rabbis, from Adam until the exodus of Moses from Egypt to the Red Sea in order to take the Israelites across and bring them into the land of Palestine was 2448 intercalated years, from the time of his exodus from Egypt until the beginning of the era of Alexander 1000 years, and from the era of Alexander until the first year of the Hijra 932 years and 289 days. So from Adam until the first year of the Hijra would be, according to the Jews, 4380 years and 289 days.

מסופר שהנביאים מבני ישראל ניבאו את הולדת המשיח מעלמה בתולה באחרית הימים. בגלל שהם דחו את נבואתו של ישו, הם הפחיתו ממספר השנים של הדורות, כדי לקבוע את הולדתו באלף הרביעי הרחוק מקץ הימים – כלומר, הקץ עליו דיברה התורה והוא שבעת אלפים שנה. ואילו תאריך הולדתו בהתאם לתורה המתורגמת ליוונית – באלף השישי וזמן זה קרוב יותר לקץ הימים.

המסורת שעדיף יותר לקבל אותה היא זו שמספרת התורה שתרגמו אותה שבעים ושניים הזקנים. היא מספרת שמבוא המבול ועד הולדת משה (ע"ה) עברו 1506 שנים ומהולדת משה (ע"ה) לתקופתו של נבוכדנצר עברו 1098 שנים. מתקופתו של נבוכדנצר ועד תחילת תקופתו של אלכסנדר מוקדון עברו 436 שנים. ומהולדת משה להולדת ישו (ע"ה) עברו 1837 שנים. מהולדת המשיח לשנה הראשונה להג'רה עברו 629 שנים. סך כל השנים שעברו מאדם הראשון לשנה הראשונה להג'רה: 6215 שנים פרסיות.

לפי כל חכמי היהודים בין אדם הראשון ליציאת משה ממצרים לים סוף כדי להעביר בו את בני ישראל בחרבה ולהכניסם לאדמת ארץ ישראל עברו 1448 שנים מעוברות. מזמן יציאתו ממצרים לתחילת תקופתו של אלכסנדר מוקדון עברו 1000 שנה ומתקופתו של אלכסנדר מוקדון לשנה הראשונה של ההג'רה עברו 938 שנים ו-289 ימים. לכן מאדם הראשון לשנה הראשונה של ההג'רה עברו מבחינת היהודים 4380 שנים ו-289 ימים.

מספר נקודות להקלת ההבנה:

• המוסלמים מאמינים בהולדת ישו מבתולה. הם לא מאמינים שהאב היה אלהים. תפיסת האל באסלאם קיצונית מאוד לכיוון ההפשטה מגוף.
• ישו היה נביא מאחר ודיבר עם האל. למעשה, זוהי ההגדרה הפשוטה ביותר של נביא: כל אדם שהאל דיבר איתו והעביר דרכו מסר לבני-האדם האחרים.
• לפני הקטע המצוטט אלעאמרי מביא את האגדות הנפוצות לגבי תרגום השבעים של התורה ליוונית. זהו נוסח התורה המצוי בידי הנוצרים.
• המוסלמים מאמינים גם בנבואת משה, לכן התוספת ע"ה לאחר שמו ולאחר איזכור שמו של ישו.
• ההג'רה היא השנה הראשונה למניין השנים של המוסלמים. הכוונה היא להגירתו הכפויה של מחמד ממכה למדינה מפאת רדיפת עובדי האלילים. 10 שנים לאחר מכן הוא חזר למכה ככובש ומנצח.

מתוך:

ابو الحسن محمد بن يوسف العامري, كتاب الامد على الابد, الفصل الثاني.

Everett K. Rowson, A Muslim Philosopher on the Soul and Its Fate, p. 65.

התרגום לעברית הוא שלי.

מתוך פרק ההערות של רוסון לקטע הזה:

• הסיכום הזה של אלעאמרי דומה לסיכום של היסטוריון מוסלמי בשם אלבירוני. מקבילות נוספות אפשר למצוא אצל היסטוריון מוסלמי אחר בשם אבו אלפדאא' אסמאעיל.
• היסטוריונים אלה העדיפו את התיארוך הנוצרי בגלל דיוקו. אלבירוני ביקר את התיארוך היהודי.
• התיארוך היהודי אכן היה מקובל על רוב היהודים מאחר והוא הגיע ממקור אחד, ככל הנראה והוא החיבור "סדר עולם".

מתוך:

Everett K. Rowson, A Muslim Philosopher on the Soul and Its Fate, pp. 191-195.

 

על ההיסטוריה כמסורת

• אלעאמרי מנסה להסביר את ההבדלים השונים שבין הפילוסופים, כדי לסמן, אולי, למגיני הדת את הדרך הנכונה לטפל בפילוסופיה. במידה מסוימת, נראה שבעיניו אכן יש ניגוד מסוכן בין הפילוסופיה לדת. זוהי הסיבה הישירה לפרק ההיסטורי אצל אלעאמרי, לדבריו.
• שלא במתכוון, אלעאמרי מתחיל בהצגת נקודת מחלוקת ראשונה בין מוסרי המסורות. כי ההיסטוריה היא מדע של מסורות. מעטים הם האנשים שהיו עדים לארועים אלה או אחרים ולכן כל היסטוריון נשען על מה שמסרו לו היסטוריונים קודמים לו ואף הוא מהווה שלב במעבר המסורות ההיסטוריות. למעשה, אין כמעט הבדל באופן המסירה בין היסטוריה למסורת דתית כלשהי. התוכן הוא השונה: במקרה הראשון מדובר בארועים שקרו ובמקרה השני מדובר בחוקים שנמסרו ובפרשנות שלהם.
• שני המקרים המצוטטים בפוסט הקודם הם דוגמה לנושאים מסורתיים, או כפי שרוסון תרגם: reported matters. בערבית: المعاني المسموعة הנושאים הנשמעים.
• בשני המקרים מדובר בשינויים שנגרמו כתוצאה מפעולות פוליטיות-צבאיות. שני המקרים מציגים מלך זר הכובש את הארץ (פעם ראשונה, זו של אלכסנדר מוקדון ללא התנגדות התושבים ובפעם השניה הכיבוש אירע לאחר התנגדות היהודים). אירונית העובדה, שדווקא המלך שכבש את הארץ ללא התנגדות יהודיה, הכריח אותם לשנות ממנהג אבותיהם, מנהג ששרד אלף שנה.
• המקרה השני של הכיבוש מסביר בעצם מדוע נוצר נוסח נוסף של המקרא, הנוסח השומרוני, כי הוא מסביר מדוע בכלל קם העם הזה ומה מקורו.
• נראה כאילו כל מדע נשמע, כלומר כל מדע המבוסס על מסורת כלשהי, קשור קשר בלתי ניתק לאירועים הארציים, לפוליטיקה ולאותם דברים המרכיבים את הסעיפים השונים ברשומות ההיסטוריות.
• אלעאמרי טוען, שהאדם המושלם הוא זה המסוגל להבדיל בין הצודק לכוזב בכל נושא שלגביו יש מחלוקת בין המסורות השונות. בעשותו כן, עליו לעמוד מהצד, כדי להיות מסוגל לשקול כל מסורת וכל מקור של מסורת באופן הטוב ביותר. אבן הבוחן לנכונות זו היא הקירבה של המסורת למה שאפשר שקרה ולא השייכות שלה למוסר כזה או אחר. האדם המושלם רחוק, כפי שאדם יכול להיות רחוק, משאלות של זהות עדתית או דתית או לאומית וכל זהות אחרת, בזמן שהוא הוגה בבעיות מתחומים המבוססים על מסורות.
• פירושו של ריחוק זה איננו, כפי שרבים טעו לחשוב, דחייה של זהות זו. מדובר במעין השהייה הכרחית שלה, זמנית ולמטרה מאוד מיוחדת. לכן אלעאמרי מתעקש ליצור ניגוד בין האדם המושלם לאדם הדוחה כל מסורת שהיא כאילו הייתה שקרית ודמיונית.
• תכונות אלה של המסורות משליכות בהכרח גם על המסורת הפילוסופית, מסורת שאלעאמרי מתכוון לפרט אותה. האם היחס של המסורת הפילוסופית אל הפילוסופיה הוא כיחס המסורת הדתית אל הדת?